פסק-דין בתיק ע"פ 337/13

השופט נ' הנדל:

1.        מונח לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתפ"ח 31800-06-11 (כב' סגן הנשיאה י' אלרון, והשופטים מ' גלעד ומ' רניאל). במסגרת פסק הדין, הורשע המערער בריבוי עבירות של ביצוע מעשה מגונה בקטינה בת משפחתו. המערער זוכה מחמת הספק מאישום נוסף שעניינו ביצוע מעשה מגונה כלפי קטינה אחרת בת משפחה. בשני המקרים, המתלוננות הינן בנותיו של המערער שטרם מלאו להן 16 שנה. בגין העבירות בהן הורשע, נגזר על המערער עונש של שנתיים מאסר בפועל, מאסר מותנה לתקופה של שנה לבל יעבור במשך 3 שנים מיום שחרורו עבירת מין מסוג פשע, וכן פיצוי למתלוננת בסך 50,000 ש"ח. ערעור המערער מופנה כנגד הכרעת הדין וגזר הדין. המשיבה - היא המערערת שכנגד - מערערת על קולת העונש שנגזר על המערער.

רקע עובדתי

2.        למקרא עובדות כתב האישום שהוגש נגד המערער, עולה המסגרת העובדתית הבאה: בתקופה הרלוונטית לכתב האישום התגורר המערער עם אשתו, בתו הבכורה - ילידת שנת 1996 (להלן: "הבת הבכורה"), בתו המתלוננת - ילידת שנת 1999 (להלן: "המתלוננת"), ואחותן הקטנה. על פי המתואר, בתקופה שבה הייתה המתלוננת תלמידת כיתה ג', ועד הגיעה לכיתה ה', נהג המערער מדי כמה ימים להגיע בשעות הלילה לחדר בו ישנה המתלוננת יחד עם אחותה הבכורה - וללטף את איבר מינה מעל לתחתוניה. המתלוננת הייתה מתעוררת ממגע אצבעו של אביה על איבר מינה. במקרה ספיציפי המתואר בכתב האישום, שאירע בליל ה-1.9.2010, הגיע המערער לחדרן של בנותיו, התיישב באופן שברכיו נוגעות ברצפה, והחל ללטף באמצעות אצבעו את איבר מינה של המתלוננת מעל תחתוניה. או אז התעוררה המתלוננת והמערער עזב את חדרה. במסגרת האישום השני, מתואר כי בעת שלמדה האחות הבכורה בכיתה ה', נכנס המערער אל מיטתה, נגע בישבנה ומשך את תחתוניה כלפי מעלה, וזאת עשה לשם גירוי וסיפוק מיני.

           בתשובתו לכתב האישום כפר המערער בכל העובדות המיוחסות לו. לאחר שמיעת ראיות, החליט בית המשפט המחוזי להרשיעו בריבוי מקרים של עבירות מין במשפחה (מעשה מגונה) לפי סעיף 351(ג)(2) בצירוף סעיף 348 (ב) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "החוק") ובנסיבות סעיפים 345 (ב)(1) ו-345 (א)(1) לחוק. בית המשפט המחוזי נתן אמונו בעדות המתלוננת ובגרסתה, ואף מצא לה חיזוקים בעדויות שניתנו על ידי אימה, אחיה של האם, פקידת הסעד אליה פנתה האם לאחר קרות המקרה, העובדת הסוציאלית שטיפלה במתלוננת ובבת הבכורה, וכן חוקרת הילדים אשר חקרה את המתלוננת. בית המשפט החליט לזכות את המערער מחמת הספק מביצוע מעשה מגונה בבתו הבכורה, כמתואר באישום השני נגדו. הזיכוי נשען על ההנמקה לפיה הבת הבכורה כבשה עדותה עד אשר החליטה אחותה הקטנה - המתלוננת - לחשוף את מעשי המערער. בית המשפט הביע דעתו כי הוא מאמין לעדות האחות הבכורה, אולם נותר ספק סביר, הואיל ו"כאשר מדובר בעדות לגבי אירוע בודד לפני שנים רבות, נותר ספק שמא [המערער] רק כיסה את המתלוננת, ותוך כך נגע בתחתוניה במקרה".

טענות הצדדים

3.        לטענת המערער, שגה בית המשפט משהרשיע אותו בעבירות שיוחסו לו לגבי המתלוננת באישום הראשון. ברובד הכללי של טענותיו, סבור בא כוח המערער כי מקרה זה הינו מסוג המקרים בהם קיים צורך להתערבות הערכאה הערעורית בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על ידי הערכאה המבררת. זאת, כך נטען, גם על בסיס המגמה החדשה המותווית בפסיקה ביחס להתערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות במסגרת עבירות מין. עוד צוין כי לא הובאו במסגרת ההליך ראיות חיצוניות שיש בהן לתמוך בגרסת המתלוננת, ושכל העדויות מקורן בגרסת המתלוננת עצמה. הודגש כי גרסת המתלוננת, אשר נמצאה מהימנה, רוויה סתירות ופירכות, בעוד גירסת המערער שכלל לא הופרכה - נמצאה שקרית. הוסף כי המתלוננת לא ידעה לספק גירסה סדורה ביחס לתדירות שבה נעשו המעשים - בכל לילה או רק בחודשי הקיץ - וכי ממילא, עדותה של המתלוננת ניתנה ביחס למעשים שנעשו כביכול בעת שישנה, באופן שמקהה את המהימנות שיש ליתן לגרסתה. עוד טען המערער כי המימד הפיזי של המעשים בהם הורשע מסתכם בהסטת אצבע בחטף על איבר מינה של המתלוננת מעל לתחתוניה, וכי המדובר למעשה בנגיעה אקראית.

           לגישת המערער, הכרעת הדין כתובה באופן מגמתי כנגדו, ושגה בית המשפט המחוזי משלא נתן אמון בגרסתו. הודגש כי תמלילים שהוגשו מחקירותיו הוצאו מהקשרם, ושאלות שנשאל בחקירותיו נוסחו בצורה הטומנת לו פח. המערער ביקש להתייחס בספקנות לעדותה של האם, זאת בשל היחסים הרעועים ששררו בין השניים בחודש שקדם לחשיפת הפרשה. הודגש כי בכל מקרה, קיימות סתירות רבות בין עדות האם לבין עדות המתלוננת. נטען כי האם בדתה מליבה פרטים שלא נאמרו לה כלל על ידי המתלוננת, ושיתפה בפרטים אלה את פקידת הסעד. עוד סבור המערער כי לא היה מקום להסתמך על עדות חוקרת הילדים ביחס למהימנות המתלוננת, שעה שהאחרונה העידה בעצמה בבית המשפט.

           בערעורו אף יוצא המערער נגד גזר הדין. לטענתו, היות ונסיבות העבירה בה הורשע מצויות ברף החומרה התחתון, הרי שאין הצדקה להטיל עליו עונש כה ממושך מאחורי סורג ובריח. לגישתו, העונש ההולם במקרה זה הינו עונש שניתן להמרה בעבודות שירות, ולחילופין עונש קצר בהרבה מזה שהוטל עליו בבית המשפט קמא. כן מבקש המערער לתת את הדעת לכך שנקבע כי רמת הסיכון הנשקפת ממנו הינה נמוכה, ולהיותו אדם נורמטיבי נעדר כל רקע פלילי.

4.        לגישת המשיבה - דין הערעור להידחות על שני חלקיו. היא סומכת ידה על התרשמות בית המשפט קמא מאמינות ומהימנות המתלוננת, אשר בעדותה ניכרה  מגמה של דיוק, הצמדות לאמת, והיעדר הגזמה. הודגש כי בית המשפט המחוזי לא הסתמך רק על עדות המתלוננת, אלא על ראיות חיצוניות שחיזקו את עדותה. צוין כי גם אם קיימים פגמים בעדות המתלוננת, אין בהם כדי להצדיק התערבות ערכאת הערעור בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא. הוסף כי לא נפל פגם בהעדת חוקרת הילדים, אשר בעדותה נתחזק בית המשפט ברושם שקיבל מהמתלוננת. עוד נטען כי אין בזיכוי המערער מהאישום של מעשה מגונה בבתו הבכורה, כדי ללמד על הצורך בזיכויו גם ביתר מהמעשים.

           כפי שצוין, אף המשיבה הגישה ערעור מטעמה, בגדרו עתרה להחמיר בעונש שנגזר על המערער. נטען כי בית המשפט המחוזי חרג מהקבוע בסעיף 355(א) לחוק העונשין, הקובע עונש מינימאלי בדמות רבע מהעונש המקסימאלי לאדם שהורשע בעבירות כאמור. בענייננו, עונש המאסר המקסימאלי בנסיבות הינו 15 שנות מאסר, ורבע ממנו הינו 3 שנים ותשעה חודשים.  הוסף כי העונש שהוטל על המערער מקל ביותר נוכח נסיבות העבירה הקשות ותקופת הביצוע. ביחס למתלוננת, הודגש כי חלה ירידה בהישגיה הלימודיים והחברתיים, והיא הפכה מילדה מלאת שמחת חיים לילדה הסובלת מדיכאון, וספק אם תשוב להיות כבעבר.

דיון והכרעה

5.        הצדדים אינם מצויים במחלוקת, כי עיקרן של הטענות המועלות בערעור מהוות הלכה למעשה עתירה להתערבות בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, אשר ברגיל ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהם (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 640; ע"פ 175/10 ישי חנוכייב נ' מדינת ישראל (28.7.2011)). לטענת בא כוח המערער עולה מהפסיקה האחרונה שקיימת מחלוקת מסויימת בסוגיית התערבות בממצאים עובדתיים שנקבעו בהליך בערעורם של עבירות מין. במסגרת ערעור זה אין צורך להידרש לטענה זו. די לומר כי מוסכם שתפקידה של ערכאה זו לבחון היטב ובקפדנות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה המבררת.

סתירות בגרסת המתלוננת

6.        לגישת המערער, היה מקום ליתן משקל נמוך לעדותה של המתלוננת, בשל הסתירות הרבות שעלו ממנה. כך למשל, היא שבה והתבלבלה ביחס לתדירות בהם נהג אביה לבצע את המעשים המיוחסים לו. עוד לא ניתן להלום את ידיעתה בדבר מעשים שנעשים בגופה לכאורה בעודה ישנה. זאת במיוחד כאשר ה"ליטוף" המיוחס למערער הינו חטוף ומהיר, וכמעט בלתי מורגש. כך גם מוזרה הטענה שאחותה של המתלוננת לא התעוררה בזמן שהמערער ביצע את המיוחס לו, על אף הטענה כי שנתה אינה עמוקה והיא מתעוררת כל אימת שנפתחת דלת.  

           באשר למהימנות גרסתה של המתלוננת, קבע בית משפט קמא כדלקמן:

"אני מאמין לגרסת [המתלוננת]. לאורך כל חקירותיה על ידי חוקרת הילדים וכן בעדותה בפני בית המשפט מסרה [המתלוננת] גרסה אחידה, עקבית, רהוטה ומהימנה למעשים שביצע בה הנאשם. גרסתה נותרה יציבה ועקבית גם לאחר חקירתה הנגדית, שנכנסה לפרטי פרטים, לרבות בנושאים שעליהם אין מחלוקת, כגון בואו של אביה אליה בשעות לילה. [המתלוננת] לא הגזימה בתיאורה את המעשים ולא העצימה את הפגיעה בה" (פסקה 97 להכרעת הדין).

מדברים אלה, ורבים אחרים, עולה כי הרושם שהותירה המתלוננת על בית משפט קמא הינו חיובי ביותר, והאמון שנתן בגרסתה הינו בלתי מסויג (ראה גם פסקה 113 להכרעת הדין). לא מצאתי כי יש בסתירות שעליהן עמד בא כוח המערער כדי לפגום באמינותה של המתלוננת, ובמובן זה, מקובלת עלי הנמקת בית המשפט המחוזי שקבע ממצא חיובי ביחס לעדות המתלוננת, בניגוד לגירסתו של המערער. המתלוננת, אף אם שגתה בלשונה, תיקנה את עצמה מיידית ודבקה בגרסתה לפיה "מגע האצבע המורה של אביה על איבר מינה היה מעיר אותה משינה כל כמה ימים". אין לשכוח כי בזמן עדותה בבית המשפט הייתה המתלוננת בת 12, וחשפה את זכרונותיה ביחס למעשים שבוצעו בה כשהייתה בגילאים 9-11. בגיל צעיר שכזה, אין זה משולל יסוד כי הלחץ וההתרגשות הנלווים לטראומה שחוותה, כמו גם לעצם העדות בבית המשפט, עשויים להוביל לסטיות קלות, בגרסה שחזרה עליה פעמים כה רבות. הגד זאת בצורה אחרת - בית המשפט חייב לגשת לבחינת מהימנות עדה כזו על פי נתוניה. בתיק זה, על אף גילה הצעיר, המתלוננת עמדה איתנה במבחן החקירה הנגדית, והסדקים שנוצרו בעדותה הינם צרים ביותר. אינני סבור כי בנסיבות שתוארו יש מקום להתערבות ערעורית בממצאי ערכאה קמא.

מהות הנגיעות